יום ראשון, 2 ביוני 2013

התפתחות האגו באדם, אי הזדהות


נפש ונשמה

לאדם יש ארבעה חלקים: גוף ונפש, נשמה ורוח. הגוף והנפש הם החלקים הארציים שמתפקידם לנהל את חיינו במציאות. הנפש מורכבת משכל מעשי ומיצרים שהם דחף החיים הארצי. ע"פ התורה הנפש שוכנת בדם ככתוב "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג) ומרכזה בכבד. הנשמה והרוח הן החלקים האלוהיים שבנו המוסיפים לנפש רגשות נעלים, ערכים ומשמעות, ומוסיפים לחיינו אהבה וחוכמה שמרכזן בלב הרוחני השוכן במרכז בית החזה ככתוב "לב חכם ונבון" (מלכ"א ג, יב). את הנשמה אנו מקבלים על ידי נשימה (נשימה ונשמה מאותו השורש). באדם השלם והמאוזן מחוברים הגוף, הנפש, הנשמה והרוח ומשפיעים כל הזמן זה על זה. 

כשהאדם נמצא במצב מאוזן הנשמה והרוח מנהלות את הנפש ונותנות לחיים כיוון ומשמעות. כוחות הנשמה נקראים בקבלה "אורות". האור של הנשמה הוא האהבה, והוא מורכב מאורות רבים ובהם: חמלה, ידידות, אמת, שיתוף, נאמנות, שמחה, סבלנות, סובלנות ועוד. האורות של הרוח הם: 'חוכמה, תבונה והבנה'. כל הכוחות האלה מכַוונים אותנו לחיים של שיתוף, נתינה והתחשבות בזולת, בטבע וביקום. הערכים של החיים הנעלים הם אמת, שלום, חירות, אחריות, שיתוף, התחשבות ונתינה. ערכי הנשמה אינם מכירים מצב של 
פירוד בין האדם לסביבתו או פירוד בתוך האדם.
 
 
 

האדם הנפול והתפתחות ה'אגו'  (הרצון לקחת לעצמי)
מצב האיזון באדם יכול להשתבש בכל רגע. כאשר קורה משהו לא חיובי כמו כעס, ריב, קינאה, פחד וכד', מתנתקים אורות הנשמה והרוח ופורחים והאדם נופל בבת אחת לתודעת נפש ארצית נפולה המתנהלת מהיצרים ומהתאוות במקום מתבונה ומאהבה. מאחר שטבע היצרים הוא 'הרצון לקחת לעצמם', משמעות התהליך היא צמצום האופקים של האדם לעצמו, לשלו ולמיידי בלבד. מרגע זה ואילך מרכז הפעולות של האדם בנפילה חדל להיות היחד והמחויבות, ועובר להתמקד ב'אני', ב'שלי' וב'כדאי לי': 'אני רוצה', 'אני צריך', 'זה שלי', 'זה כדאי לי' - הופכים למילים המרכזיות בחשיבה ובהתנהגות שלנו. התרכזות האדם הנפול היא בעצמו ובכל השייך לו, בצרכיו ובתאוותיו, ולא בזולת. הוא חושב שהוא מרכז העולם והכול סובב סביבו. היצרים והתאוות משתלטים עליו ומנהלים את חייו. אין גבול לחמדנותו, הוא 'צריך' עוד, ועוד ועוד, ולא ניתן להשביע את תאוותיו ואת גחמותיו.

ה'אני' של האדם השלם שהיה מרוסן וממוקד במטרתו ומתפקד תחת הנחיות הנשמה והרוח - הופך בנפילה לאגו שמשמעו אגואיזם, כלומר אהבה עצמית. במצב של אגו היצרים החמדניים המחוברים למישור הארצי משתלטים על האדם ומשתמשים בשכל המעשי לסיפוק תאוותיהם. כמו היצרים גם האגו מחובר למישור הארצי בלבד, לעצמו ולשלו, הוא פועל מתוך אינטרסים ותאוותיו מתמקדות בגוף ובתחום החומרי-הארצי. האדם הנפול האגואיסטי משקיע את כל מרצו בטיפוח הגוף והעולם החומרי; הוא עסוק בבריאותו (או לחילופין במחלותיו), בהיקף החזה והמתניים, בהופעתו החיצונית, במעמדו החברתי, ברושם שהוא עושה על אחרים, במיניות, בהישגיות, ברכושנות, בטיולים ובהנאות הגוף והחושים. כל מה שהוא קשור אליו ובהם; בני משפחתו, עבודתו, דירתו, מכוניתו, כספו, חיות המחמד שלו - נתפשים בעיניו כ'שלו' והוא מתייחס אליהם כאל רכושו. הוא מרגיש עליהם בעלות, מנהל אותם באדנות וביד רמה ומוכן לצאת למלחמה בעבורם כשכל הדרכים כשרות בעיניו כולל אלימות. הוא מתייחס לכל דבר באופן אישי-יצרי ולכן נפגע אישית מכל סירוב לעשות את רצונו ומתמלא זעם עד לחמת רצח.

האגו הערמומי מופיע במסורות השונות בשמות שונים כמו 'שטן' ו'לילית', ובתנ"ך הוא מופיע בדמות הנחש בגן העדן המפתה את חווה ואדם וגורם לנפילתם ולגירושם מהגן. בגן העדן הנחש מכיש את חווה ומחדיר בה את רעל הספק ואת תאוות הגאווה 'להיות כאלוהים', והיא מכישה את האדם ומחדירה לו את הרעל שבה. כששניהם מגורשים מוחדרת בהם המרירות העמוקה של האשמה, הכישלון והביזיון. שניהם יישאו את התחושות המורעלות לכל ימי חייהם ויעבירו אותן לצאצאיהם עד עולם. מעתה בנפשו של כל אדם זורם ארס הנחש המנסה בכול כוחו לפתות אותו ולהכשיל אותו. לארס הזה קוראת המסורת 'יצר הרע' המתבטא באדם המורעל גם בארסיות בדיבור, במרירות, בציניות, בביקורתיות, בשיפוטיות, בטענות אינסופיות, בתחושת קורבנות, במחשבות הרס, בנקמה, ברגשות שליליים, בראיית שחורות ובמחשבות אובדניות. תכונות אלה ממררות את חיי האדם הנפול ואת חיי סביבתו וגורמות לסבל אינסופי.
 

הזדהות כמקור הסבל

 האדם הנפול שם את מבטחו במציאות הארצית אולם זו יכולה להיעלם בן רגע מתוך חייו. בכל רגע אדם יכול לאבד את כל עולמו הארצי בהתפרצות של זעם, במילים שלא במקומן, באובדן כספו, באובדן הקריירה, ברעידת אדמה או במות אדם קרוב. החיים הארציים הם תהליך של אובדן. אולם האדם הנפול אינו מבין שכל זמן שהוא נצמד לעולם החומרי ומזדהה אתו הוא לא יוכל לצאת מתוך מצבו האומלל; הוא אינו מבין שאכן יש לו שכל מעשי להסתדר במציאות היום יום, אך אין לו תבונה להכיר בבעיותיו, אין לו כושר הבחנה בין טוב לרע ובין ראוי ללא ראוי ואין לו יכולת לרסן את יצריו ואת תאוותיו. הוא עבד ליצריו, שבוי בידי תאוותיו ומכור להן, מזדהה עם גופו הפיזי, עם רכושו והישגיו החומריים ורואה בהם את זהותו ואת תכלית חייו - לכן אינו מסוגל לחלץ את עצמו משליטתם.


 שחרור מהנפילה: הכנעת ה'אגו' והפיכתו ל'אני'

ההשתחררות מהנפילה מתחילה עם העבודה להפיכת ה'אגו' ל'אני' וחיבורו מחדש להשפעת כוחות הנשמה והרוח. הדרך קשה מאחר שהיצרים והתאוות אינם מוכנים לוותר על כוחות השליטה שניתנו להם. הם נלחמים בכל כוחם בניסיון לרסן אותם, הם ערמומיים מאוד, כמו הנחש, ותוקפים במקום בלתי צפוי - כל אחד נתקף במקום החולשה שלו.

המלחמה של האדם המוכש היא בשתי חזיתות: בתוכו, עם היצרים, התאוות והמידות הרעות, ובהם: רכילות, לשון הרע, קמצנות, גאווה, קנאה, זעם ועוד - ובחוץ עם הפיתויים האורבים לו בדמות גירויי החושים והתמכרותו אליהם כמו: סמים, נשים, כסף, בגדים, רכוש וכד'. אנו יודעים כמה קשה עד בלתי אפשרי להיגמל מהתמכרויות למיניהן ללא עזרה.

העזרה ניתנת על ידי לימוד בדרך אורות גן העדן, בעזרת מורה מיומן וקבוצה תומכת, ובעיקר על ידי עבודה אישית ותרגילים מדורגים המביאים להתקדמות לקראת השגת המטרה הנכספת שהיא אדם מאוזן, יציב, שלו, ממוקד ומתפקד היטב בעבודה, בלימודים ובחיי האהבה. נושא זה אנו לומדים בקבוצת 'אורות גן העדן' והשינוי המתרחש בחיי הלומדים מדהים -
ואולם הבחירה ללכת בדרך זו נתונה בידי האדם. רק הוא יכול להחליט אם ברצונו להמעיט האגו, לשנות את חייו וללכת בדרך גן העדן.    

רק עם טיהור ה'אגו' והפיכתו ל'אני' הופך האדם כלי המסוגל לקלוט את אור החוכמה, השמחה והאהבה. מעתה יכולה רוח האהבה היקומית להיכנס אליו ולעזור לו להתחבר מחדש אל הנשמה והרוח ולהגשים את ערכיהם הנעלים בחייו.

בספרי 'אורות גן העדן' אני דנה בהרחבה בנושא זה.


© כל הזכויות שמורות לד"ר מאירה אור. מותר להשתמש בכתוב ובלבד שיצויין: לקוח מהבלוג של ד"ר מאירה אור

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה